"אכל ושתה כי מחר נמות"

מוישלה היזם מחליט ועושה...

מוישל'ה העני החליט לשלוח מכתב לאלוקים ולבקש 50 אלף דולר להוצאות החתונה של ביתו.
הדוור שמיין את המכתבים ראה מכתב לאלוקים
והחליט לראות במה מדובר. לאחר שקרא, החליט לשלוח את המעטפה אל הברון רוטשילד.

רוטשילד, שהסיפור נגע ללבו, שלח אל מוישל'ה 40 אלף דולר.
לאחר שנה, כשעמדה להתחתן בתו השנייה של מוישל'ה, החליט לשלוח שוב מכתב לאלוקים.
שוב ראה הדוור את המכתב והעביר לרוטשילד.
רוטשילד קיבל את המכתב וקרא: "אלוקים, תודה רבה על הכסף לחתונה של בתי בשנה שעברה. אני עומד להשיא את בתי השנייה ואין לי כסף לחתונה. אנא, עזור לי! אני זקוק ל-50 אלף דולר. תודה.
נ"ב: הפעם אל תעביר את הכסף דרך רוטשילד, הוא לקח 20% עמלה".

מלכודת העכשיו

מלכודת העכשיו

רוב האנשים מעדיפים ליהנות עכשיו ולהתעסק עם המחיר רק אחר-כך, כמו שנאמר: "אכול ושתה כי מחר נמות". הכלכלנים קוראים לזה "מלכודת העכשיו".

מחקר מראה שאם נבקש מאנשים לקנות מזון לשבוע הקרוב – 74% מהם יבחרו בפירות; אבל אם יתבקשו לקנות מזון להיום – 70% מהם יבחרו בשוקולד.

מעניין – שוקולד היום, פירות להמשך  השבוע.

אנשי השיווק והמכירות יודעים זאת, ולכן הם מחביאים את ה"כאב" ודוחים אותו לתקופה מסוימת (היזכרו בכל מיני דילים שערכתן עם חברות הסלולאר או השיווק הרשתי).

עצה טובה כדי להימנע מהמלכודת הזו היא לדמיין את "עצמי העתידי". דמייני כיצד את, העתידית, תראי את ההחלטה הזו. אם האני העתידי שלך לא יאהב את ההחלטה של האני העכשווי – הימנעי מזה.

גם לנתינה יש להעמיד גבולות.

גם לנתינה יש להעמיד גבולות.

ה' ברא באדם שני כוחות מנוגדים: כוח הנתינה וכוח הנטילה.

"כאשר ברא אלוקים את האדם עשהו לנותן ונוטל.

הנותן – הוא אדם עשיר בנפשו, שיש בו די אף להעניק לאחרים.

לעומתו, הנוטל – הוא אדם דל ועני בנפשו, שלעולם צורך עוד ועוד ואינו חש שובע.

מתוך קיומם של שני כוחות מנוגדים אלה, יש להסיק כי לשניהם מקום באישיותו של האדם.

אני מזכירה לעצמי להיות כאן ועכשיו..

"מִי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בִּמְהִירוּת בְּלִי יִשּׁוּב הַדַּעַת, נַעֲשֲׂה בַּעַל חוֹב" (ספר המידות, רבי נחמן מברסלב)

שהידיים והראש שלי יהיו באותו מקום,

שהלב והראש יתמקדו בחוויה העכשווית,

שהפה והלב יעבירו מסר אמיתי.

אני מכוונת להיות באחדות פנימית.

כשאני באחדות פנימית, אני זוכה ליישוב הדעת,

להנאה ממה שיש ולקנייה מיושבת.

מספרים על אישה אחת, שמנה מאוד..שאהבה שוקולוד

"אֹהב כסף לא ישבע כסף"; "יש לו מאה – רוצה מאתיים, יש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות" (קהלת)

מספרים על אישה שמנה מאוד, שאהבה לאכול שוקולד. מדי יום אכלה בהנאה רבה שש חפיסות שוקולד. הטעם בפה עדיין לא נמוג – וכבר היא נוגסת שוב. כמה טעים, שוקולד מכל מיני סוגים, ועוד נגיסה, ועוד סוג.

ההנאה מתחילה במחשבה על הנגיסה הבאה ונגמרת כשהשוקולד בפה – וכמובן, הגברת המתוקה מוסיפה עוד ועוד משקל.

הציעה לה חברה חכמה:

"קחי קוביית שוקולד, הכניסי לפה והניחי לה להימס לאט... חושי את הטעם. אפשרי לעצמך ליהנות ממנו. אל תחשבי על הנגיסה הבאה. תהיי בנגיסה הזו שעכשיו מתמוססת לך בפה".

ההנאה הולכת וגדֵלה, והגברת שלנו הולכת ומרזה...

והנמשל: כשאנחנו פנויות ליהנות ממה שיש לנו כאן ועכשיו, גדֵלה ההנאה; אבל כשהמחשבה נתונה ל"נגיסה הבאה" – איננו יכולות ליהנות מהרגע.

איש מחסור אהב שמחה, אהב יין ושמן לא יעשיר"

איש מחסור אהב שמחה, אהב יין ושמן לא יעשיר"

(משלי כא יז)

חודש תמוז הוא הזדמנות לצמצם במה שנחשב כמותרות, קל וחומר למי שנמצא בחובות.

אבל איך לצמצם במותרות? אמרה לי חברה: "כבר כואב לי הראש מהמחשבה לחסוך, לחסוך, לחסוך..."

אז הנה, ספר משלי נותן לנו עצה נהדרת, איך לחסוך וכיצד להצטמצם.

ראשית, יש לפתח שמחה פנימית, כי אדם שיש לו חוסר חומרי צריך לאהוב את השמחה ולא לחשוב על תענוגות החיים. מי שאינו אוהב שמחה, אלא את התענוגות החומריים – לעולם לא יצליח לצאת מהמחסור.

"אהב יין ושמן לא יעשיר" – כי כל הכסף שירוויח יתבזבז על תענוגות.