"אֹהב כסף לא ישבע כסף"; "יש לו מאה – רוצה מאתיים, יש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות" (קהלת)
מספרים על אישה שמנה מאוד, שאהבה לאכול שוקולד. מדי יום אכלה בהנאה רבה שש חפיסות שוקולד. הטעם בפה עדיין לא נמוג – וכבר היא נוגסת שוב. כמה טעים, שוקולד מכל מיני סוגים, ועוד נגיסה, ועוד סוג.
ההנאה מתחילה במחשבה על הנגיסה הבאה ונגמרת כשהשוקולד בפה – וכמובן, הגברת המתוקה מוסיפה עוד ועוד משקל.
הציעה לה חברה חכמה:
"קחי קוביית שוקולד, הכניסי לפה והניחי לה להימס לאט... חושי את הטעם. אפשרי לעצמך ליהנות ממנו. אל תחשבי על הנגיסה הבאה. תהיי בנגיסה הזו שעכשיו מתמוססת לך בפה".
ההנאה הולכת וגדֵלה, והגברת שלנו הולכת ומרזה...
והנמשל: כשאנחנו פנויות ליהנות ממה שיש לנו כאן ועכשיו, גדֵלה ההנאה; אבל כשהמחשבה נתונה ל"נגיסה הבאה" – איננו יכולות ליהנות מהרגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה