אחרי 120 ...

איש נפטר. לפני מותו השאיר שני מכתבים. אחד מהם ביקש שיפתחו לפני ההלוויה, ואת השני – אחריה. פתחו את המכתב הראשון, וקראו: "ילדיי היקרים, עכשיו, כשאני כבר לא בחיים, יש לי בקשה אחת קטנה. אולי היא תיראה מוזרה, אבל זו בקשתי. קִברו אותי עם גרביים". פנו ילדיו לקברן, ביקשו, הפצירו הראו לו את המכתב והקברן לא הסכים. האב נקבר בלי גרביים. לאחר ההלוויה חזרו הילדים הביתה ושם פתחו את המכתב השני, וקראו: "ילדיי היקרים, אני מתאר לעצמי כי עשיתם כמיטב יכולתכם למלא את בקשתי, אך דעו כי אדם אינו לוקח אתו כלום לקבר"...

עונש- מקרר מלא כל טוב..

כולנו מכירות את הסיפור על הנחש שפיתה את חווה בגן עדן וקיבל את העונש: "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג, יד). מה כל כך נורא בזה? הרי האוכל יהיה זמין לנחש בכל רגע. לא יהיה עליו להתאמץ, לצוד, להילחם על המזון שלו ושל צאצאיו. נהדר! גם אני רוצה "עונש כזה" – מקרר מלא כל טוב! ואולי לא? במבט שני אני מבינה כי החוסר יוצר את החיבור. הנחש אינו זקוק לכלום ואינו מבקש כלום, ואני – עם כל קושי קטן לומדת להתפלל; שתהיה לי פרנסה טובה, שאנהל את כספי בתבונה, בברכה. אמן.

בעלי חוב הם אנשים מבולבלים

משפט ששמעתי היום, ובעצם גם אתמול ושלשום: "אימא, נגמר לי הכסף... אני רוצה עכשיו לקנות... אולי תלווי לי על חשבון השבוע הבא?"

חייכתי אל ילדיי וציטטתי את רבי נחמן מספר המידות: "בעלי חוב הם אנשים מבולבלים, לחוצים, מוטרדים" – ואני לא רוצה שתהיו מוטרדים...

  "מִי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בִּמְהִירוּת בְּלִי יִשּׁוּב הַדַּעַת, נַעֲשֲׂה בַּעַל חוֹב" (ספר המידות, רבי נחמן מברסלב)

אני מזכירה לעצמי להיות כאן ועכשיו:

שהידיים והראש שלי יהיו באותו מקום,

שהלב והראש יתמקדו בחוויה העכשווית,

שהפה והלב יעבירו מסר אמיתי.

אני מכוונת להיות באחדות פנימית.

כשאני באחדות פנימית, אני זוכה ליישוב הדעת,

להנאה ממה שיש ולקנייה מיושבת.

סוף תשלום במחשבה תחילה...

   כמה מחשבות לפני שמוציאים את הארנק

אתם מרוויחים  x כסף בחודש או בשעה.

כשאתם רוצה לקנות חולצה – שאלו את עצמכם: האם משתלם לי לשלם בשלוש שעות עבודה עבור החולצה? או: האם אני באמת רוצה לשלם אחוז מסוים מההכנסה שלי עבור החולצה?

נהגי כך לגבי כל קנייה שאת עושה.

למדתי זאת מהבת שלי, שאחרי שעבדה בשמרטפות, לא הייתה מוכנה "להיות פראיירית" ולשלם 20 ש"ח עבור גלידה – או לעבוד שעה תמימה עבור גלידה.

הקשר בין ממונך לבין השקית שזרקת ברחוב...

      הקשר בין ממון חבריך לבין ממונך..

גמרא (בבא מציעה כד א): למר זוטרא חסידא נגנבה כוס כסף, והנה ראה אדם שרחץ ידיו וניגב אותן בבגד חברו. אמר מר זוטרא: אדם זה, שלא אכפת לו מממון חברו, ודאי הוא הגנב. לחץ עליו מר זוטרא, והוא אכן הודה בגניבה.

מדהים כמה אפשר ללמוד מפעולה פשוטה כמו ניגוב ידיים...

אני מתבוננת באנשים היוצאים לפיקניק:

איך הם משאירים את המקום אחריהם.

איך הם משתמשים ברכוש הזולת.

איך הם נוהגים במכונית של החבר.

יהי ממון חברך אהוב עליך, חשוב לך – כשלך

האם את מעוניינת להגדיל את ההכנסה שלך

מי יכול או יכולה למנוע ממך או לעכב בעדך לייצר הכנסה כלכלית לבית? ומי או מה יכול לעודד אותך ליצור הכנסה כספית או לצמצם את ההוצאות בבית? האם זה מישהו "חיצוני", או משהו פנימי? הדבר אינו קשור לטוב או לרע. כדי לדעת איך להתקדם – יש לדעת מהי ה"בעיה". ואולי מדובר במשהו דמיוני, כגון: אני מבוגרת/ שמנה/ חכמה/ עם/בלי ניסיון, לכן לא אצליח? ישנן נשים שחשבו כי הבעל/ הילדים/ המדינה/ הבוס/ הוא זה שמפריע להן. ישנן נשים שהבינו כי אף אחד אינו מפריע – הן פשוט לא מעוניינות. ישנן נשים שהבינו שהן מפריעות לעצמן.

כן. גם אני יקרה...

שמעתי שיחה של שתי נשים. אחת מהן סיפרה לחברתה על החולצה החדשה שקנתה. – "מה? זה מאוד-מאוד יקר!!" הגיבה החברה. – "נכון. גם אני מאוד-מאוד יקרה"...

 

 

 

לשלמה המלך, העשיר והחכם באדם, היה חשוב להראות את עשורו. אחד ההסברים הוא ששלמה המלך שאף להראות את גודלו של הקב"ה לעיני כל העמים. לפעמים חשוב להיראות מכובדת לצורך התפקיד, בעיקר לנשים שיש להן תפקיד ייצוגי – ומי אינה ב"תפקיד ייצוגי"? הילדים שלי מבקשים שאתלבש "יפה" כשאני באה לפגוש את המורה. גם כשאני נפגשת עם אמי שתחי'ה, אני בוחרת להיראות מכובדת ובכך לתת לה (ולי ) הרגשה טובה.

"שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור" שלמה המלך

מי שממתינה עד שהרוח מדויקת לזריעה, ומוכנה לזרוע רק אם וכאשר תהיה לה הבטחה שהיבול יעלה יפה – לא תזרע כלום בסופו של דבר.

יש פעמים שמגיע הרגע – לעשות. "לקפוץ למים".

אני מכירה אנשים רבים שהגו רעיון עסקי נהדר – וחיכו לרגע המתאים. אולי הם מחכים עד היום...