יום רביעי, 14 בנובמבר 2012

הגונב מגנב פטור??


לפעמים נדמה כי "הגונב מגנב פטור". כלומר: אם היא לקחה ממני, אזי מותר גם לי לקחת ממנה.
הסיפור על רב הונא ממחיש כי מעשינו נבחנים כשלעצמם.
4,000 חביות היין של רב הונא החמיצו. דבר זה עורר תמיהה אצל חבריו התנאים – אם כך קרה, חייבת להיות סיבה.
חבריו של מר הונא עוררו אותו לפשפש במעשיו ולגלות כי שגה כאשר החסיר מתשלום השכר לאריס שלו, מכיוון שהשתמש בזמורות הכרם ללא רשותו.
לפי הדין חייב היה מר הונא לשלם לפועל את מלוא שכרו. מכיוון שלא עשה זאת – הפך להיות בעל חוב, ומשמים פרעו את חובו.
בגמרא מסופר כי כאשר נוכח רב הונא בטעותו והחליט להחזיר את החוב, הפך החומץ ליין.
על-פי גרסה אחרת, השתווה מחיר החומץ למחיר היין, וכך לא נגרם לרב הונא הפסד.
כך או כך, מלמדת הגמרא שהכול מדוד ומדויק.
(מסכת ברכות, ה)

עצת חנוכה


כשחושבים על נס, טבעי לדמיין דבר מופלא, יוצא דופן, משנה עולמות – אך למעשה, כל דבר המחולל שינוי במהלך הדברים הטבעי, ניתן להגדירו כנס.
דוגמאות: בדרך הטבע לא הייתה אפשרות שאוכל לשלם את החשבון הזה... ובכל זאת הזדמן לי לשלמו.
בדרך הטבע לא היה סיכוי שאקבל את העבודה הזאת... ובכל זאת זכיתי בה.

לפי רבי נחמן, בכל פעם שקורה משהו שאינו בדיוק מה שתכננתי ומה שרציתי – אלה ייסורים, וכשמגיעים ה"ייסורים" עליי לקיים עליהם עבודה רוחנית, כי אלמלא כן ­תיווצר בלבי שכבה של אטימות.

מדי יום אני פוגשת משהו שלא התנהל כמו שרציתי: המחירים שעלו, המשכורת שלא עלתה, וכדומה. 
אלה ייסורים שמזמינים תפילה מהלב כדי להתקרב, וזוהי "עצת חנוכה" של רבי נחמן – "עצת ההודיה".
(ל. הלכות, כלאי בהמה ד')  
אפרופו ייסורים:
הכניס אדם יד לכיסו, קיווה להוציא שתי מטבעות והוציא רק אחת – אלה ייסורים.

"אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א יג)

"אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א יג)

מדוע מזכיר המדרש "חצי תאוותו"?
השגותיו ושאיפותיו של האדם נבנות על-פי עולם המושגים שהוא מכיר. אדם רעב ללחם חולם על ארוחה דשנה, אך לא על מטוס פרטי... ההשגות נבנות על-פי ההישגים.
על כן מי שיש לו מאה, וזה עולם המושגים שלו – ירצה עוד מאה, כי זה גבול השגתו. אדם רוצה כפול ממה שכבר יש לו, ולכן רק חצי תאוותו בידו.פירוש נוסף: מאה הוא מספר שלם. אדם שיש לו "שלמות" – מאה ­– רוצה עוד "שלמות", עוד מאה. ומי שיש לו מאתיים? ירצה עוד מאתיים. טובי הפסיכולוגים לא היו מגיעים למסקנה הזו  בפשטות שהמדרש מציג.

"כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם"

"כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם"
(משלי כז, יט)

אני בוחרת להיות שמחה וטובת לב. אשלם בשמחה, לכו-לם. כן, גם קנסות. הרי בין כה וכה אשלם – בין אם בחיוך או לא...
אני כותבת על הצ'ק: מאה שקלים בברכה (או בתודה, או בשמחה). אם כבר לשלם – אשלם ברוח טובה.


אֵצֶל בְּנֵי שֵׁבֶט הַמַסַאי בְּמִזְרַח אַפְרִיקָה אָדָם נֶחְשָׁב עָשִׁיר אִם יֵשׁ לוֹ יְלָדִים, וְעָשִיר מִמֶנוּ הוּא מִי שֶרָאָה הֲכִי הַרְבֵּה זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת.
רַק לְאַחַר מִכֵּן, שְׁלִישִׁי בְּמַעֲמַד הָעֹשֶׁר, נִמְצָא מִי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ בְּנֵי בָּקָר רַבִּים.

סולם בגימטריה = ממון.


סולם בגימטריה = ממון.
בממון עולים ויורדים, פעם למטה ופעם למעלה, אבל הסולם הזה צריך קודם כול להיות יציב ברגליו על הארץ, ורק אז לנסות להגיע לשמים.
למשל: ישנם אנשים שחוסכים מדי חודש סכום קבוע, אך נמצאים תמיד במשיכת-יתר. האם זה נכון מבחינה כלכלית? בטווח הקצר – לא, כי הריבית שמשלמים על חריגת-יתר גבוהה מזו שמקבלים על חסכונות. בטווח הארוך? – אולי...
למשל: ישנם אנשים שמחליטים להחליף את הריהוט בסלון, אבל יש להם חוב ענק במכולת.
או אנשים שאומרים: אם אשפץ את המטבח, זה יעלה את ערך הדירה – אבל בינתיים הם בכלל לא מתכוונים למכור את הדירה, והכול חלומות באספמיא.

יום שישי, 18 במאי 2012

"אכל ושתה כי מחר נמות"


מוישלה היזם מחליט ועושה...


מוישל'ה העני החליט לשלוח מכתב לאלוקים ולבקש 50 אלף דולר להוצאות החתונה של ביתו.
הדוור שמיין את המכתבים ראה מכתב לאלוקים
והחליט לראות במה מדובר. לאחר שקרא, החליט לשלוח את המעטפה אל הברון רוטשילד.
רוטשילד, שהסיפור נגע ללבו, שלח אל מוישל'ה 40 אלף דולר.
לאחר שנה, כשעמדה להתחתן בתו השנייה של מוישל'ה, החליט לשלוח שוב מכתב לאלוקים.
שוב ראה הדוור את המכתב והעביר לרוטשילד.
רוטשילד קיבל את המכתב וקרא: "אלוקים, תודה רבה על הכסף לחתונה של בתי בשנה שעברה. אני עומד להשיא את בתי השנייה ואין לי כסף לחתונה. אנא, עזור לי! אני זקוק ל-50 אלף דולר. תודה.
נ"ב: הפעם אל תעביר את הכסף דרך רוטשילד, הוא לקח 20% עמלה".

מלכודת העכשיו

מלכודת העכשיו

רוב האנשים מעדיפים ליהנות עכשיו ולהתעסק עם המחיר רק אחר-כך, כמו שנאמר: "אכול ושתה כי מחר נמות". הכלכלנים קוראים לזה "מלכודת העכשיו".
מחקר מראה שאם נבקש מאנשים לקנות מזון לשבוע הקרוב – 74% מהם יבחרו בפירות; אבל אם יתבקשו לקנות מזון להיום – 70% מהם יבחרו בשוקולד.
מעניין – שוקולד היום, פירות להמשך  השבוע.
אנשי השיווק והמכירות יודעים זאת, ולכן הם מחביאים את ה"כאב" ודוחים אותו לתקופה מסוימת (היזכרו בכל מיני דילים שערכתן עם חברות הסלולאר או השיווק הרשתי).

עצה טובה כדי להימנע מהמלכודת הזו היא לדמיין את "עצמי העתידי". דמייני כיצד את, העתידית, תראי את ההחלטה הזו. אם האני העתידי שלך לא יאהב את ההחלטה של האני העכשווי – הימנעי מזה.

גם לנתינה יש להעמיד גבולות.

גם לנתינה יש להעמיד גבולות.
ה' ברא באדם שני כוחות מנוגדים: כוח הנתינה וכוח הנטילה.
"כאשר ברא אלוקים את האדם עשהו לנותן ונוטל.
הנותן – הוא אדם עשיר בנפשו, שיש בו די אף להעניק לאחרים.
לעומתו, הנוטל – הוא אדם דל ועני בנפשו, שלעולם צורך עוד ועוד ואינו חש שובע.
מתוך קיומם של שני כוחות מנוגדים אלה, יש להסיק כי לשניהם מקום באישיותו של האדם.

אני מזכירה לעצמי להיות כאן ועכשיו..


"מִי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בִּמְהִירוּת בְּלִי יִשּׁוּב הַדַּעַת, נַעֲשֲׂה בַּעַל חוֹב" (ספר המידות, רבי נחמן מברסלב)

שהידיים והראש שלי יהיו באותו מקום,
שהלב והראש יתמקדו בחוויה העכשווית,
שהפה והלב יעבירו מסר אמיתי.
אני מכוונת להיות באחדות פנימית.
כשאני באחדות פנימית, אני זוכה ליישוב הדעת,
להנאה ממה שיש ולקנייה מיושבת.

מספרים על אישה אחת, שמנה מאוד..שאהבה שוקולוד

"אֹהב כסף לא ישבע כסף"; "יש לו מאה – רוצה מאתיים, יש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות" (קהלת)

מספרים על אישה שמנה מאוד, שאהבה לאכול שוקולד. מדי יום אכלה בהנאה רבה שש חפיסות שוקולד. הטעם בפה עדיין לא נמוג – וכבר היא נוגסת שוב. כמה טעים, שוקולד מכל מיני סוגים, ועוד נגיסה, ועוד סוג.
ההנאה מתחילה במחשבה על הנגיסה הבאה ונגמרת כשהשוקולד בפה – וכמובן, הגברת המתוקה מוסיפה עוד ועוד משקל.
הציעה לה חברה חכמה:
"קחי קוביית שוקולד, הכניסי לפה והניחי לה להימס לאט... חושי את הטעם. אפשרי לעצמך ליהנות ממנו. אל תחשבי על הנגיסה הבאה. תהיי בנגיסה הזו שעכשיו מתמוססת לך בפה".
ההנאה הולכת וגדֵלה, והגברת שלנו הולכת ומרזה...

והנמשל: כשאנחנו פנויות ליהנות ממה שיש לנו כאן ועכשיו, גדֵלה ההנאה; אבל כשהמחשבה נתונה ל"נגיסה הבאה" – איננו יכולות ליהנות מהרגע.

איש מחסור אהב שמחה, אהב יין ושמן לא יעשיר"

איש מחסור אהב שמחה, אהב יין ושמן לא יעשיר"
(משלי כא יז)

חודש תמוז הוא הזדמנות לצמצם במה שנחשב כמותרות, קל וחומר למי שנמצא בחובות.
אבל איך לצמצם במותרות? אמרה לי חברה: "כבר כואב לי הראש מהמחשבה לחסוך, לחסוך, לחסוך..."
אז הנה, ספר משלי נותן לנו עצה נהדרת, איך לחסוך וכיצד להצטמצם.
ראשית, יש לפתח שמחה פנימית, כי אדם שיש לו חוסר חומרי צריך לאהוב את השמחה ולא לחשוב על תענוגות החיים. מי שאינו אוהב שמחה, אלא את התענוגות החומריים – לעולם לא יצליח לצאת מהמחסור.
"אהב יין ושמן לא יעשיר" – כי כל הכסף שירוויח יתבזבז על תענוגות.