"אכל ושתה כי מחר נמות"

מוישלה היזם מחליט ועושה...

מוישל'ה העני החליט לשלוח מכתב לאלוקים ולבקש 50 אלף דולר להוצאות החתונה של ביתו.
הדוור שמיין את המכתבים ראה מכתב לאלוקים
והחליט לראות במה מדובר. לאחר שקרא, החליט לשלוח את המעטפה אל הברון רוטשילד.

רוטשילד, שהסיפור נגע ללבו, שלח אל מוישל'ה 40 אלף דולר.
לאחר שנה, כשעמדה להתחתן בתו השנייה של מוישל'ה, החליט לשלוח שוב מכתב לאלוקים.
שוב ראה הדוור את המכתב והעביר לרוטשילד.
רוטשילד קיבל את המכתב וקרא: "אלוקים, תודה רבה על הכסף לחתונה של בתי בשנה שעברה. אני עומד להשיא את בתי השנייה ואין לי כסף לחתונה. אנא, עזור לי! אני זקוק ל-50 אלף דולר. תודה.
נ"ב: הפעם אל תעביר את הכסף דרך רוטשילד, הוא לקח 20% עמלה".

מלכודת העכשיו

מלכודת העכשיו

רוב האנשים מעדיפים ליהנות עכשיו ולהתעסק עם המחיר רק אחר-כך, כמו שנאמר: "אכול ושתה כי מחר נמות". הכלכלנים קוראים לזה "מלכודת העכשיו".

מחקר מראה שאם נבקש מאנשים לקנות מזון לשבוע הקרוב – 74% מהם יבחרו בפירות; אבל אם יתבקשו לקנות מזון להיום – 70% מהם יבחרו בשוקולד.

מעניין – שוקולד היום, פירות להמשך  השבוע.

אנשי השיווק והמכירות יודעים זאת, ולכן הם מחביאים את ה"כאב" ודוחים אותו לתקופה מסוימת (היזכרו בכל מיני דילים שערכתן עם חברות הסלולאר או השיווק הרשתי).

עצה טובה כדי להימנע מהמלכודת הזו היא לדמיין את "עצמי העתידי". דמייני כיצד את, העתידית, תראי את ההחלטה הזו. אם האני העתידי שלך לא יאהב את ההחלטה של האני העכשווי – הימנעי מזה.

גם לנתינה יש להעמיד גבולות.

גם לנתינה יש להעמיד גבולות.

ה' ברא באדם שני כוחות מנוגדים: כוח הנתינה וכוח הנטילה.

"כאשר ברא אלוקים את האדם עשהו לנותן ונוטל.

הנותן – הוא אדם עשיר בנפשו, שיש בו די אף להעניק לאחרים.

לעומתו, הנוטל – הוא אדם דל ועני בנפשו, שלעולם צורך עוד ועוד ואינו חש שובע.

מתוך קיומם של שני כוחות מנוגדים אלה, יש להסיק כי לשניהם מקום באישיותו של האדם.

התבונני באנשים כשהם משלמים כסף

התבונני באנשים כשהם משלמים כסף, הביטי על התנהלותם.

הסתכלי בהם בעין טובה, לא שיפוטית או ביקורתית.

כלומר, אל תחשבי: "איזה חוסר אחריות..." או: "האיש הזה קמצן..."

ובדקי:

האם הם בודקים את החשבון?

הם הם סופרים את העודף?

האם הם משלמים במזומן? באשראי? כמה אשראי?

ואיך את מתנהלת בנושאים אלה, לעומתם?
ואיך היית רוצה להתנהל??

כשחושבים על נס...

כשחושבים על נס, טבעי לדמיין דבר מופלא, יוצא דופן, משנה עולמות – אך למעשה, כל דבר המחולל שינוי במהלך הדברים הטבעי, ניתן להגדירו כנס.

דוגמאות: בדרך הטבע לא הייתה אפשרות שאוכל לשלם את החשבון הזה... ובכל זאת הזדמן לי לשלמו.

בדרך הטבע לא היה סיכוי שאקבל את העבודה הזאת... ובכל זאת זכיתי בה.

לפי רבי נחמן, בכל פעם שקורה משהו שאינו בדיוק מה שתכננתי ומה שרציתי – אלה ייסורים, וכשמגיעים ה"ייסורים" עליי לקיים עליהם עבודה רוחנית, כי אלמלא כן ­תיווצר בלבי שכבה של אטימות.

מדי יום אני פוגשת משהו שלא התנהל כמו שרציתי: המחירים שעלו, המשכורת שלא עלתה, וכדומה. 

אלה ייסורים שמזמינים תפילה מהלב כדי להתקרב, וזוהי "עצת חנוכה" של רבי נחמן – "עצת ההודיה".

(ל. הלכות, כלאי בהמה ד')  

אפרופו ייסורים:

הכניס אדם יד לכיסו, קיווה להוציא שתי מטבעות והוציא רק אחת – אלה ייסורים

שבט המסאי ואבא חלקיה

אֵצֶל בְּנֵי שֵׁבֶט הַמַסַאי בְּמִזְרַח אַפְרִיקָה אָדָם נֶחְשָׁב עָשִׁיר אִם יֵשׁ לוֹ יְלָדִים, וְעָשִיר מִמֶנוּ הוּא מִי שֶרָאָה הֲכִי הַרְבֵּה זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת.
רַק לְאַחַר מִכֵּן, שְׁלִישִׁי בְּמַעֲמַד הָעֹשֶׁר, נִמְצָא מִי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ בְּנֵי בָּקָר רַבִּים.

ואת? במה עושרך?

איננו מעריכות חפצים. במקום לחדד עיפרון – קונות חדש, במקום לתקן חולצה – משליכות לאשפה...

שאלתי את עצמי: האם זה נכון? כי אולי כלכלית זה מאוד נכון... אבל "לא הכול כלכלי".

גם אבא חלקיה (תענית כג), כשהיה עובר דרך שדה קוצים, היה מרים את גלימתו כדי שלא תינזק, גם אם היה גופו נשרט כתוצאה מכך.

וזוהי האידיאולוגיה: מי שאינו מעריך חפץ – לא יעריך את מי שנתן לו את החפץ, ואת מי שנתן אותו למי שנתן לו...

 

אחרי 120 ...

איש נפטר. לפני מותו השאיר שני מכתבים. אחד מהם ביקש שיפתחו לפני ההלוויה, ואת השני – אחריה. פתחו את המכתב הראשון, וקראו: "ילדיי היקרים, עכשיו, כשאני כבר לא בחיים, יש לי בקשה אחת קטנה. אולי היא תיראה מוזרה, אבל זו בקשתי. קִברו אותי עם גרביים". פנו ילדיו לקברן, ביקשו, הפצירו הראו לו את המכתב והקברן לא הסכים. האב נקבר בלי גרביים. לאחר ההלוויה חזרו הילדים הביתה ושם פתחו את המכתב השני, וקראו: "ילדיי היקרים, אני מתאר לעצמי כי עשיתם כמיטב יכולתכם למלא את בקשתי, אך דעו כי אדם אינו לוקח אתו כלום לקבר"...

עונש- מקרר מלא כל טוב..

כולנו מכירות את הסיפור על הנחש שפיתה את חווה בגן עדן וקיבל את העונש: "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג, יד). מה כל כך נורא בזה? הרי האוכל יהיה זמין לנחש בכל רגע. לא יהיה עליו להתאמץ, לצוד, להילחם על המזון שלו ושל צאצאיו. נהדר! גם אני רוצה "עונש כזה" – מקרר מלא כל טוב! ואולי לא? במבט שני אני מבינה כי החוסר יוצר את החיבור. הנחש אינו זקוק לכלום ואינו מבקש כלום, ואני – עם כל קושי קטן לומדת להתפלל; שתהיה לי פרנסה טובה, שאנהל את כספי בתבונה, בברכה. אמן.

בעלי חוב הם אנשים מבולבלים

משפט ששמעתי היום, ובעצם גם אתמול ושלשום: "אימא, נגמר לי הכסף... אני רוצה עכשיו לקנות... אולי תלווי לי על חשבון השבוע הבא?"

חייכתי אל ילדיי וציטטתי את רבי נחמן מספר המידות: "בעלי חוב הם אנשים מבולבלים, לחוצים, מוטרדים" – ואני לא רוצה שתהיו מוטרדים...

  "מִי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בִּמְהִירוּת בְּלִי יִשּׁוּב הַדַּעַת, נַעֲשֲׂה בַּעַל חוֹב" (ספר המידות, רבי נחמן מברסלב)

אני מזכירה לעצמי להיות כאן ועכשיו:

שהידיים והראש שלי יהיו באותו מקום,

שהלב והראש יתמקדו בחוויה העכשווית,

שהפה והלב יעבירו מסר אמיתי.

אני מכוונת להיות באחדות פנימית.

כשאני באחדות פנימית, אני זוכה ליישוב הדעת,

להנאה ממה שיש ולקנייה מיושבת.