ההכנסה גדלה??!!

לאחרונה שמתי לב שמאז שגדלה הכנסת המשפחה משכר דירה שאנחנו מקבלים, פחתה הכנסתי כעצמאית כמעט באותו יחס.

סיפרתי לחברה והיא פרצה בצחוק:"אני לא מאמינה.. בעלי קבל לאחרונה העלאה במשכורת ולעומת זאת אצלי בעבודה היו קיצוצים והכנסתי פחתה.."

מסתבר, הלכה למעשה שהכנסה היא אכן "עסק משפחתי"

בעידן זה שנשים אף הן עצמאיות ומפרנסות אני בוחרת להזכיר לעצמי שוב שמדובר ב"עסק משפחתי". מרגיע לי קצת את "כוחי ועוצם ידי.."

כסף זה עניין משפחתי

כסף זה עניין משפחתי 

דמייני שיש לך "חשבון בנק" אצל כל אחד מבני ביתך.

כל חשבון נקרא על שם "בעליו": תמר, הודיה, יונתן, הילל.  

כל מילה טובה, חיוך, מעשה טוב - מהווים הפקדה לזכות בעל החשבון.

וההיפך: כל הערה, מבט מזלזל או אפילו מחשבה רעה – הם בחזקת משיכה מהחשבון.

כדי "למשוך כסף", כלומר: להעיר (למשל, לבקש מיונתן שיקפיד על הכנת שיעורי הבית) – עלייך "להפקיד כסף", כלומר להחמיא לו: כמה רצון טוב יש לו, כמה פוטנציאל יש בו. לפרגן, לחייך... להפקיד ולמשוך...

חשבי על זה.

להרגיש עשירה...

רב העיר נהג מדי ערב שבת, לבקש הלוואה של 10,000 דולר מהגביר, ומייד במוצש"ק היה מחזיר.
כך היה נוהג במשך שנים. כעבור זמן רב שאל אותו הגביר: "רבי, לשם מה אתה מבקש את הכסף כל ערב שבת? הרי אינך עושה עסקים בשבת".
"ראה, בני", השיב הרב, "כל שבת-קודש אני נותן דרשה ומדבר לפני הקהל. הידעת כמה משפיעה עלי ועל הבטחון העצמי שלי הידיעה שיש לי בבית 10000$?

אז החלטתי לכתוב על פתק "10,000 דולר" ולהניח בילקוטים של ילדיי, כדי שיחושו גם הם ביטחון עצמי. נכון, הם חשבו שהשתגעתי, אבל שמתי לב שהשאירו את הפתק בילקוט...

שבט המסאי ואבא חלקיה

אֵצֶל בְּנֵי שֵׁבֶט הַמַסַאי בְּמִזְרַח אַפְרִיקָה אָדָם נֶחְשָׁב עָשִׁיר אִם יֵשׁ לוֹ יְלָדִים, וְעָשִיר מִמֶנוּ הוּא מִי שֶרָאָה הֲכִי הַרְבֵּה זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת.
רַק לְאַחַר מִכֵּן, שְׁלִישִׁי בְּמַעֲמַד הָעֹשֶׁר, נִמְצָא מִי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ בְּנֵי בָּקָר רַבִּים.

ואת? במה עושרך?

איננו מעריכות חפצים. במקום לחדד עיפרון – קונות חדש, במקום לתקן חולצה – משליכות לאשפה...

שאלתי את עצמי: האם זה נכון? כי אולי כלכלית זה מאוד נכון... אבל "לא הכול כלכלי".

גם אבא חלקיה (תענית כג), כשהיה עובר דרך שדה קוצים, היה מרים את גלימתו כדי שלא תינזק, גם אם היה גופו נשרט כתוצאה מכך.

וזוהי האידיאולוגיה: מי שאינו מעריך חפץ – לא יעריך את מי שנתן לו את החפץ, ואת מי שנתן אותו למי שנתן לו...

 

אני רק אורחת כאן.. וחשוב שאזכור זאת..

לבעל שם טוב היה תלמיד עשיר שלא הסתפק ברכוש שהיה לו וביקש בכל הזדמנות להגדיל את ממונו.

שלח הבעש"ט את העשיר לכפר פלוני ולהתארח אצל תלמיד נוסף, לייב שמו.

כשהגיע העשיר לכפר, התאכזב לגלות כי לייב זה, עני הוא המבלה את רב שעותיו בבית הכנסת בלימוד תורה

לייב לעומת זאת שמח מאוד לארח את תלמידו של הבעל שם טוב והכניס אותו לביתו שהיה רעוע, חלונותיו סדוקים וילדיו מרעישים.

לארוחת הערב הוגש לו מרק דלוח וללינת הלילה - מחצלת על הרצפה.

בבוקר שאל אותו לייב לשלומו והעשיר רטן שהוא לא מבין איך לייב חי בתנאים אלה, הוא כבר חוזר לארמונו הנוח והעשיר.

"אז למה נשארת פה? "שאל לייב.

"וכי היתה לי ברירה? אורח אני .."

"אגלה לך סוד, אמר לייב, גם לי יש במקום אחר ארמון נפלא. אך פה, בעולם הזה, אורח אני.."