אֵצֶל בְּנֵי שֵׁבֶט הַמַסַאי בְּמִזְרַח אַפְרִיקָה אָדָם נֶחְשָׁב עָשִׁיר אִם יֵשׁ לוֹ יְלָדִים, וְעָשִיר מִמֶנוּ הוּא מִי שֶרָאָה הֲכִי הַרְבֵּה זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת.
רַק לְאַחַר מִכֵּן, שְׁלִישִׁי בְּמַעֲמַד הָעֹשֶׁר, נִמְצָא מִי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ בְּנֵי בָּקָר רַבִּים.
רַק לְאַחַר מִכֵּן, שְׁלִישִׁי בְּמַעֲמַד הָעֹשֶׁר, נִמְצָא מִי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ בְּנֵי בָּקָר רַבִּים.
איננו מעריכות חפצים. במקום לחדד עיפרון – קונות חדש, במקום לתקן חולצה – משליכות לאשפה...
שאלתי את עצמי: האם זה נכון? כי אולי כלכלית זה מאוד נכון... אבל "לא הכול כלכלי".
גם אבא חלקיה (תענית כג), כשהיה עובר דרך שדה קוצים, היה מרים את גלימתו כדי שלא תינזק, גם אם היה גופו נשרט כתוצאה מכך.
וזוהי האידיאולוגיה: מי שאינו מעריך חפץ – לא יעריך את מי שנתן לו את החפץ, ואת מי שנתן אותו למי שנתן לו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה